התובנות שלי מהשבוע לפעמים החיים משנים לך את המסלול. זה לא אומר שאת צריכה לשנות את היעד. השבוע אמא שלי אושפזה בבית החולים. רגע אחד היא נפלה, ורגע אחר כך החיים של כולנו התהפכו. לפנינו תקופת שיקום ארוכה מאוד, כנראה באזור השנה. שנה שבה כל מה שהכרתי עד עכשיו עומד להשתנות. ואני רוצה להגיד לכן משהו שלא תמיד נעים לי להודות בו. נלחצתי. ממש נלחצתי. דווקא עכשיו, רגע לפני שאני יולדת לעולם את הדבר החדש שלי, בית הספר לעסקים, הרגשתי כאילו החיים מושכים אותי שוב אחורה. והראש שלי התחיל לרוץ. מה יקרה ביום שאחרי השחרור מבית החולים? איך אצליח לטפל באמא שלי, שצפויה להזדקק לעזרה משמעותית, ובמקביל להיות אמא לשני הילדים שלי?
(מי שמכירה אותי יודעת שאני גרושה והילדים איתי במשמורת מלאה.) ואיפה נכנס לתמונה עסק שנמצא בשלבי הקמה? והבית? והחיים האישיים שלי? ואני? לרגע הרגשתי שאין לי מספיק ממני בשביל כל מה שהחיים דורשים ממני. עברתי לא מעט דברים בחיים. אני יודעת שיש לי חוסן גדול, ואני רגילה למצוא פתרונות גם במצבים מורכבים. אבל הפעם? הייתה לי נקודת שבירה. לקח לי כמה ימים להתאפס. ואז, במקום להמשיך לרוץ בתוך כל המחשבות האלה, עשיתי משהו שאני עושה גם עם המתאמנות שלי. התיישבתי לכתוב. לא רשימת משימות. לא לו״ז. לא תוכנית עסקית. קודם כול חזרתי לערכים שלי. מה באמת חשוב לי בחיים? מה הדברים שאני לא מוכנה לוותר עליהם? מה הכי מטריד אותי כרגע? על מה יש לי שליטה? אילו משאבים עומדים לרשותי? ואיפה אני יכולה לקבל עזרה? ומה מתוך כל הדברים שאני מחזיקה כרגע הוא באמת הכרחי, ומה אני פשוט רגילה להחזיק? ופתאום קרה משהו מעניין. הפסקתי להיות רק בתוך החיים שלי, והתחלתי להסתכל עליהם מלמעלה. ואני חושבת שזו אחת המיומנויות הכי חשובות שאנחנו יכולות לפתח. בחיים בכלל, וביזמות בפרט. היכולת לעצור לרגע, להסתכל על החיים שלנו, ולא רק לחיות אותם. כי כשאנחנו בתוך הכאוס, אנחנו רואות בעיקר את הבעיות. אבל כשאנחנו מצליחות להתרומם רגע מעל התמונה, אנחנו מתחילות לראות גם את הקשרים, האפשרויות והפתרונות שלא הצלחנו לראות קודם. אז התחלתי לארגן הכול מחדש. את הבית. את הלו״ז. את סדרי העדיפויות. את העסק. וזה דורש ממני לא מעט. זמן, כסף, אנרגיה, ויתורים והחלטות שלא תמיד נעים לקבל. אבל אתן יודעות מה גיליתי? שהמציאות החדשה הזו מכריחה אותי לדייק. והנה דוגמה ממש מהשבוע.
הייתה לי מתעניינת בתוכנית 360 לבעלות עסקים. היא מאוד רצתה להיכנס לתוכנית, אפילו התעקשה.
ואני? אמרתי לה לא.
לא כי לא רציתי את המכירה. אלא כי הבנתי שהיא לא נמצאת כרגע במקום המתאים בחיים שלה לתהליך כזה. ובעבר אולי הייתי מנסה למצוא דרך שזה בכל זאת יעבוד. אבל עכשיו אני מבינה משהו הרבה יותר עמוק. כשיש לך פחות מקום, את חייבת להיות הרבה יותר מדויקת לגבי מה ואת מי את מכניסה אליו. זה נכון ללקוחות שלי. זה נכון לעסק שלי. זה נכון לבית שלי. וזה נכון גם לאנשים ולמחויבויות שאני בוחרת להכניס לחיים שלי. יש בי אפילו חלק שמרגיש שהתקופה הזו, עם כל הקושי שבה, דוחפת אותי לשלב הבא שלי. לא כי הייתי בוחרת שאמא שלי תיפצע, ובטח לא כי הייתי צריכה את הכאב הזה כדי להתקדם. אלא כי עכשיו, כשהמציאות השתנתה, אני יכולה לבחור מה אני עושה איתה. וזה מביא אותי לתובנה הכי גדולה שלי השבוע. אנחנו לא תמיד יכולות לבחור את הדרך שבה החיים ייקחו אותנו. אבל אנחנו יכולות לבחור איך לנווט בתוכה. תחשבו על החזון שלכן כמו על נקודת צפון במצפן.
זה המקום שאליו אתן רוצות להגיע. בדרך יהיו שיבושים. תוכניות יתבטלו. דברים שלא צפיתן יקרו. לפעמים החיים יכריחו אתכן לעצור, לפנות, או לבחור מסלול אחר לגמרי. **אבל זה לא אומר שאתן צריכות לוותר על היעד.
זה אומר שאולי הגיע הזמן להתאים את כלי הרכב.** לשנות את הקצב. להוריד משקל מיותר. לבחור מי נוסע איתכן. לבקש עזרה. ולפעמים גם לוותר על דברים טובים, כדי לפנות מקום לדברים שהכי חשובים לכן. כי החוסן שלנו לא נמדד בכמה אנחנו מצליחות להמשיך כרגיל כשהכול מתפרק.
הוא נמדד ביכולת שלנו להבין שהמציאות השתנתה, ולהסכים להשתנות יחד איתה בלי לוותר על כוכב הצפון שלנו. | 
